פסק-דין בתיק ע"פ 9479/03

השופט א' א' לוי:

1.        בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וגזר לו את עונש החובה - מאסר עולם. הערעור שבפנינו מופנה כנגד ההרשעה, ולחלופין, כנגד ההחלטה שלא להחיל על המערער את הוראותיו של סעיף 300א' לחוק בדבר עונש מופחת.

           תמציתן של העובדות שהובאו בכתב האישום היא זו: המערער היה נשוי למרים עאבד ז"ל (להלן: "המנוחה") במשך 27 שנים, ולבני הזוג נולדו 8 ילדים. לאחר שנים בהן עבד המערער באופן סדיר ופרנס את משפחתו, הוא התמכר לשתייתם של משקאות משכרים, ובעקבות כך הפסיק לעבוד והכנסתו היחידה היא מקצבה של המוסד לביטוח לאומי. נראה כי גם על רקע זה עלו יחסיהם של בני הזוג על שרטון, ובעקבות כך נהג המערער במנוחה ביד קשה תוך שהוא מפגין כלפיה אלימות מילולית וגופנית. המנוחה שנפשה קצה בהתנהגותו של בן זוגה, נטשה את הבית וחיפשה מקלט במעונות לנשים מוכות, עד שלבסוף שכרה לעצמה דירה בעכו שם החלה לנהל חיים עצמאיים.

           בתאריך 8.6.02, בשעת לילה מאוחרת, שבו בני הזוג ונפגשו, וגם הפעם לווה המפגש בויכוח ובצעקות רמות, בין היתר, על רקע החלטתה של המנוחה להתגרש מהמערער. על פי גרסת המשיבה, בשעה 05:00 לערך של בוקר המחרת, ובהיותם בדירתה של המנוחה בעכו, נטל המערער סכין מטבח ודקר את אשתו 21 דקירות בחלקי גופה השונים. בעקבות כך הובהלה המנוחה לבית החולים, אולם לאחר מספר שעות היא נפטרה.

2.        המערער שלא הכחיש כי דקר את אשתו, וגם לא כפר בקיומו של קשר סיבתי בין הדקירות לתוצאה הקטלנית, טען להגנתו כי המנוחה הקדימה ותקפה אותו עם הסכין, דבר שאילץ אותו להתגונן מפניה. ועוד טען, כי בעת האירוע היה במצב של שכרות, ועקב כך לא יכול היה להבין את תוצאות מעשיו, וממילא גם לא התגבשה בלבו החלטה להמית את המנוחה. בסיכומיו הוסיף המבקש וטען, כי המשיבה נכשלה בניסיונה להוכיח את יסוד ה"ההכנה" שבסעיף 301 לחוק העונשין, שבלעדיו לא תיכון הרשעה בעבירת רצח.

           בית המשפט המחוזי בחיפה (מפיו של השופט י' כהן) קבע, כי המערער לא הוכיח כלל את טענת השכרות, לא זו המלאה וגם לא את השכרות החלקית. הערכאה הראשונה אמנם אימצה את גרסת ההגנה לפיה הרבה המערער ללגום אלכוהול בשעות שקדמו לאירוע, אולם נקבע כי חרף שתייתו שלט המערער במעשיו, ולא נמצא אימות לגרסתו לפיה היה חסר יכולת להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשיו. בית המשפט הוסיף וקבע, כי הראיות שהיו בפניו, ובעיקר ריבוין של הדקירות, מחייבות את המסקנה כי בלבו של המערער גמלה החלטה להמית את המנוחה, והוא עשה זאת מבלי שקדמה לכך התגרות של הקורבן, ולאחר שהכין את עצמו למעשה על ידי נטילת הסכין לידיו.

3.        בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד תאופיק אבו-אחמד, הביא בפנינו את השגותיו של שולחו כנגד הרשעתו בפירוט רב, תוך שהוא עושה זאת בכתב וגם על-פה. על פי השקפתו אותה הציע כי נאמץ, הרשעת המערער בעבירת רצח הינה שגויה, ולעניין זה הוא שב והפנה אל הטענות שהביא בפני הערכאה הראשונה, טענות שנדחו.

           מנגד, סבורה המשיבה, כי בפסק-דינו של בית משפט קמא לא נפלו פגם או שגיאה, אדרבא, הוא מתחייב ממסכת הראיות, ועל כן עתירתה של המשיבה היא להותיר את ההרשעה על כנה.

4.        הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי היא בעיקרה הכרעה עובדתית, ולאחר שעיינו בה ובחנו אותה לאור השגותיו של בא-כוח המערער, שוכנענו כי לא נפל בה דבר המצדיק את התערבותנו. להלן נבהיר את הדברים:

א.        בין המערער למנוחה נפערה תהום שמקורה ביחסים מעורערים בין בני הזוג, ואשר כללה גם אלימות שהפגין המערער כלפי אשתו. משלא היתה המנוחה מוכנה להשלים עוד עם מצב זה, היא נטשה את ביתה והחלה לתור אחר קורת גג אחרת, שם תוכל לחיות את חייה באין מפריע. לעניין זה היו בפני בית המשפט ראיות אמינות, והכוונה לעדותה של באדרה, בתם של בני הזוג, וכן הליך פלילי שנפתח נגד המערער בעקבות ניסיון שעשה בחודש פברואר 2001 לדקור את המנוחה.

ב.        אכן, נראה כי בליל האירוע הרבה המערער ללגום משקאות משכרים, ועובדה זו אושרה על ידי מספר עדים אשר לא היה מקום לפקפק במהימנותם. אולם עיקר השתיה הסתיימה בסביבות חצות, היינו, כחמש שעות לפני דקירתה של המנוחה, ועניין זה לבדו חייב היה לעורר תהיות אם אכן יש ממש בטענת המערער לפיה אותה שתייה של אלכוהול היא שעמדה בבסיסו של המעשה הפלילי.

ג.        אותו לילה בילתה המנוחה עם חברתה מאהא בקרית ביאליק, וכאשר מתוך שיחות טלפון שקיימה באדרה עם אמה הבין המערער כי היא מאחרת לשוב לביתה, כעסו הלך וגאה. כאשר הגיעה המנוחה לעכו והמערער פגש בה, שב ופרץ ביניהם ויכוח לוהט שנמשך בביתו של מוחמד קוואסם, עד שהמארח ביקש מהם להירגע כדי שלא להפריע למנוחת שכניו. במהלך אותם חילופי דברים הגיש המערער למנוחה הסכם גירושין אותו ערך עבורו עורך-דין באותו יום, והיא חתמה עליו מתוך כוונה להגישו ביום המחרת לבית הדין השרעי. אולם, בתם של בני הזוג, באדרה, מיהרה לקרוע את ההסכם, ככל הנראה משום שהתקשתה להשלים עם פרידתם של הוריה. בפני בית המשפט היו ראיות על כך שבשלב זה הגיב המערער תגובה קשה - הוא חבט את ראשו ברצפה, ושבר דברים מכל הבא ליד. בית המשפט המחוזי קבע את מה שנראה כברור מאליו, היינו, שהמערער היה נתון בסערת רגשות שלגימת האלכוהול אולי העצימה אותה, אבל לא היא שגרמה לה.

ד.        בסמוך לשעה 04.00 עזבו המנוחה, המערער, באדרה ומאהא את ביתו של מוחמד קוואסם ועשו את דרכם לביתה של המנוחה. בהגיעם לשם אמר המערער שהוא יבלה את שארית הלילה במכונית, אולם היתה זו דווקא המנוחה שהזמינה אותו לעלות לדירתה. מאהא ובאדרה נכנסו לאחד החדרים מתוך כוונה לעלות על יצוען, וגם בשלב זה הן הוסיפו לשמוע את בני הזוג מתווכחים תוך שהמערער מתבל את דבריו בקללות. נראה כי התנהגותו של המערער גרמה למנוחה לעזוב אותו ולהיכנס לחדרן של באדרה ומאהא, והיא אף הכריזה כי אם המערער לא ירפה ממנה, היא תקפוץ מהחלון. המערער שנכנס לחדר בעקבות אשתו, דיבר על ליבה ושידל אותה בדרכי נועם לחזור עמו לסלון הדירה. לאחר יציאתם של בני הזוג מהחדר השתרר שקט בדירה, עד שלפתע שמעו באדרה ומאהא את המנוחה קוראת לעזרה בקול חנוק. משהגיעו השתיים לסלון הן מצאו את המנוחה פצועה, והמערער עומד ומחזיק את הסכין בידו.

ה.        בית המשפט המחוזי היפנה להלכה הפסוקה, לפיה שכרותו של אדם לבדה אינה פוטרת אותו מאחריות בפלילים, אלא אם הוכח קיומו של קשר סיבתי בינה ובין חוסר יכולתו של הנאשם להבין, בשעת מעשה, את אשר עשה או את הפסול במעשהו או להימנע מעשיית המעשה, כאשר הטענה היא לשכרות מלאה, או להיות מודע לפרט מפרטי העבירה כאשר הטענה היא לשכרות חלקית (ראו ע"פ 1493/98 סטפ נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4), 679; ע"פ 5727/00 פינצ'וק נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך ס"ד, 43).

           משניגש בית המשפט המחוזי ליישם הלכה זו על עובדותיו של המקרה שבפנינו, הוא הדגיש כי הוויכוחים בין המערער למנוחה החלו שעות אחדות לפני הרצח, ובמשך שעות אלו הוא כמעט ולא לגם אלכוהול. יתרה מכך, גם כאשר שבו לדירתה של המנוחה בשעה 04.00, מהויכוחים שניהל עם המנוחה ובעיקר מהדרך בה שכנע אותה לחזור עימו לסלון הדירה, לא ניכר היה שלאלכוהול אותו לגם היתה השפעה כלשהי על התנהגותו, אדרבא (בלשון בית משפט קמא בעמוד 457):

"הנאשם [המערער] ידע לשלוט בעצמו היטב, וכאשר ראה שמרים אינה מוכנה לחזור ולשוחח עימו בסלון הדירה, מתרצה הנאשם [המערער], מוריד את טון הדיבור, ומתחייב בפניה שלא יצעק עליה".

ולא למותר לצטט את דבריה של מאהא בתארה את השלב הזה באירועים, היינו, המערער "שם את היד שלו בליטוף על הכתף שלה ואמר בואי בחוץ אני רוצה לדבר איתך".

           כמו בית המשפט המחוזי אף אנו סבורים כי זו אינה התנהגות המעידה על מי שפעל בהיותו שיכור, ולו גם באופן חלקי. נהפוך הוא, המערער הבין שכדי לשכנע את המנוחה ללכת עמו לסלון, יהיה עליו לרסן את דרך התבטאותו, וגם בכך יש כדי לשלול את טענתו בדבר אובדן השליטה שנגרם בעטייה של השכרות. זאת ועוד, לאחר שזרק את הסכין הוא נמלט מהדירה, אולם לא מיהר לעזוב את הזירה והוא עשה זאת רק לאחר שנודע לו מפיה של בתו על חומרת פציעתה של המנוחה, ועל כך שהובהלה לבית חולים. בשלב זה החליט המערער ללכת לדרכו, ובפיו היה הסבר שעל פניו נשמע הגיוני, היינו, הוא חשש שאנשים אשר יראו את בגדיו המוכתמים בדם עלולים לחשוד בו שהוא מחבל. בהמשך, נכנס המערער למכוניתה של בתו והחל נוהג בה, אולם, לאחר מרחק לא רב הוא פגע בעמוד. ואם תאמר כי אותה תאונה אפשר שהיא הסימן לשכרותו, אתה מתקשה לאמץ מסקנה זו לנוכח העובדה שהמערער עצר בהמשך שני כלי רכב, תוך שהוא יודע להגדיר באוזני הנהגים את יעדו. עם אחד הנהגים הוא נסע עד לשפרעם ועם האחר המשיך לנצרת, ובחקירתו הוא תאר אותם כיהודים עמם שוחח בעברית. המערער הוסיף ומסר כי תוך כדי נסיעה הוא התקשר לאחיינו, לאחיו ולבנו, ומסר להם על דקירתה של המנוחה. ואם בכל אלה לא די כדי לשלול את טענת השכרות, התברר מפיו של המערער כי בהגיעו לנצרת הוא הוסיף וצעד כחצי שעה עד שהגיע לביתו, וזו משימה שיש להניח כי אדם בגילופין, אפילו באופן חלקי, היה מתקשה לבצע.

ה.        לבסוף, בפני בית המשפט היתה ראיה נוספת שגם בה היה כדי להפריך את טענת השכרות. כוונת הדברים לעדותו של דוקטור רמי מירז, פסיכיאטר שבדק את המערער. עד זה מסר כי המערער לא טען בפניו כלל שבעת הרצח היה נתון תחת השפעתו של משקה משכר, וגרסתו היתה שאת דקירתה של המנוחה הוא ביצע במסגרת ניסיונו להתגונן מפניה שעה שאחזה בסכין ועמדה לדקור אותו. גרסה אחרונה זו לפיה אחזה המנוחה בסכין, נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, ולהשקפתנו בדין הוא נהג כך, הואיל ועובר לדקירתה של המנוחה שרר שקט מוחלט בדירה, וגם לאורך כל אותו לילה לא ליווה את התנהגות המנוחה סממן כלשהו שהיה בו כדי להעיד על אלימות. אדרבא, היתה זו דווקא המנוחה שנהגה ברוחב לב שעה שהזמינה את המערער לעלות לדירה כדי שלא יאלץ ללון במכונית.